מקסל׳ה

"טרנו מאיר", אמר. מאיר, אז בן 70, ישב מול המראיינת. היא ביקשה ממנו לאיית את השם.

"מם, אלף, יוד, ריש", אמר. את שמו איית כל כך הרבה פעמים, בבנקים, במשרדים, בבתי חולים. "טית, ריש, נון, וו".

מאיר טרנו. זה השם עכשיו. השם שבחר לעצמו כשהגיע לארץ, כאשר הבין שאיש לא יוכל לבטא את שמו המקורי.

"השם המקורי שלנו הוא טרנוצ׳אנו. ובבית קראו לי..."

מקס.

זה היה השם שאמא נתנה לו. שאשר צעק בחצר. שטוצה לחשה כשהניחה אותו לישון.

"ספר בבקשה על החיים שלך לפני המלחמה."

הוא סיפר על המקור, על טרנובקה, על האזור ליד צ׳רנוביץ. שם שהיה שייך רק למשפחה אחת באזור ההוא. משפחה שהייתה ואיננה.

מאיר עצם עיניים לרגע. ידו גיששה אחר המצית. רעד קל, כמעט בלתי נראה, מסגיר את מה שהקול משתדל לא לחשוף. שאף את העשן עמוק, החזיק אותו בפנים שנייה אחת נוספת, ונשף לאט. העשן עלה מולו כמו מסך. כמו דרך לסדר את המרחק.

כשפקח את עיניו, כבר לא היה בחדרה. המבט היה רחוק מכאן. הקול שבקע ממנו לא היה עוד קולו של האיש המבוגר שישב מולה.

"אם נתחיל מהרגע שאני זוכר את עצמי..."

המדרגה השלישית בבית של סבתא רחל חרקה כשדרך עליה. תמיד. זה היה הקול הראשון שמקס זכר. חריקה עמומה של עץ ישן, כמו מודיעה שהגעת הביתה.

היה גם סדק בקיר שנראה כמו נחש, וריבוע של אור זהוב על הרצפה בכל צהריים, כאילו השמש קבעה פגישה קבועה עם השטיח.

בשבתות סבתא רחל מילאה את הבית בריחות, נרות שבת ומילים בעברית. לימדה אותו אותיות. ידיה המפוסלות החזיקו את אצבעו הקטנה, הובילו אותה על הדף.

"אַלף," הייתה אומרת. "בית, גימל."

הייתה מברכת אותו, ידיה על ראשו, קולה הרך נשמע כתפילה.

"זאָלסט זײַן געזונט, מײַן קינד. זאָלסט האָבן אַ גוט לעבן," שתהיה בריא, ילדי. שיהיו לך חיים טובים.

כשנפטרה היה בן חמש. ספרי התפילה שלה נשארו סגורים על המדף.

הדת נעלמה לאט. כמו מים שמתנקזים אל פתח הכיור. אבא יצחק כבר לא הלך לבית הכנסת בשבת. אמא המשיכה להדליק נרות שבת, אבל זו הייתה מסורת יותר מאשר דת. משהו שעושים כי תמיד עשו, לא כי חייבים.

"למה את מדליקה נרות?" שאל מקס את אמא.

"אַזוי איז עס," ככה זה, אמרה.

כשמקס היה בן שמונה, המשפחה עברה צפונה לנובוסליץ. עיירה קטנה על גדות נהר פרוט, בגבול שבין בסרביה לבוקובינה. באותם ימים הגבולות התחלפו שוב ושוב בין מלחמות ומעצמות. היום, אם תחפש את נובוסליץ על מפה, תמצא אותה באוקראינה. אז הייתה חלק מרומניה, ותוך שנים ספורות היא עברה מיד ליד. רומנים, רוסים, רומנים שוב. כל החלפה הביאה איתה צרות חדשות ליהודים.

ברחובות העיירה הקטנה נשמעו ארבע וחמש שפות ביום. רומנית של הפקידים והחנוונים, יידיש של היהודים, אוקראינית שהרוסים כינו רוסית, וגרמנית של המתיישבים הוותיקים. השפות, כמו שכבות, חיו זו על גבי זו.

הבית החדש היה גדול יותר מזה בדורוהוי. חדרים רבים, מטבח גדול עם תנור עצים, מרתף רחב עם שקי קמח, ארגזי סוכר, צנצנות ריבה וחמוצים. וסלון רחב ידיים שבו קיבלו אורחים.

אמא, פאולינה, כונתה "די שיינע פּאולינע" — פאולינה היפה. גבוהה, עם שיער בלונדיני גלי שגלש על הכתפיים ועיניים כחולות שידעו לראות הכול. כשנכנסה לחדר, אנשים הפסיקו לדבר, גם באמצע משפט, כדי להביט בה.

מקס היה קשור אליה מאוד. כשהייתה הולכת לשוק מוקדם בבוקר ומקס התעורר ולא מצא אותה, משהו בו היה נדרך מיד. הוא היה רץ בבית, מחפש בכל חדר.

כשהופיעה עם סלים מלאים בירקות ולחם, רץ אליה ואחז בשמלתה.

"מה קרה, מקסל׳ה?" שאלה ושמה יד על ראשו.

"לא ידעתי איפה את."

אמא כרעה והתיישבה על הרצפה לידו, הביטה בעיניו ואמרה: "איך קום אַלע מאָל צוריק, מקסל׳ה. אַלע מאָל."

אני תמיד חוזרת, מקסל׳ה. תמיד.

הוא האמין לה. יחד עם זאת, חלק קטן בתוכו, חלק שלא ידע לתת לו שם, פחד שיום אחד היא לא תחזור.

אשר, האח האמצעי, היה בן אחת עשרה כשעברו לנובוסליץ. בלונדיני כמו אמא, עם עיניים כחולות וחיוך רחב שהפך אותו למרכז כל חבורה. הכי טוב בכדורגל, הכי מהיר בריצה. נדמה שהכול בא לו בקלות.

כשטיפס על עץ, עמד מקס למטה וצפה בקנאה. רצה גם לטפס, אבל פחד.

"קום אַרויף, מקסל׳ה," קרא אשר מהענף הגבוה. "אני אעזור לך."

מקס טיפס, אחז בענפים. אשר מעליו, מחזיק. לא נותן לו ליפול.

פעם אחת ילד גדול יותר דחף את מקס בחצר, צחק עליו. אשר הגיע, עמד בין הילד לבין מקס ואמר בקול שקט אבל תקיף: "אל תיגע באח שלי."

הילד הביט באשר, הבחין בגובה, בכתפיים, וברח.

בלילות, לפני השינה, היה מספר למקס סיפורים. על גיבורים, על מלכים, על הרפתקאות רחוקות. קולו הרגיע את החושך. לפעמים מקס היה נרדם באמצע, והסיפור היה ממשיך ונכנס אל החלום.

"שלאָף געזונט, מקסל׳ה," לילה טוב, מקסל׳ה, היה לוחש כשהסיפור נגמר.

הסוס בחלום היה כחול. לא תכלת של שמיים, אלא כחול עמוק כמו הים. הוא עמד שם, מוחשי וברור, עם רעמה ארוכה, זנב מפואר ועיניים גדולות. מקס כמעט יכול היה להרגיש את חום גופו.

"מקסל׳ה! שטיי אויף!" קראה אמא מהמטבח. קולה התערבב בחלום.

מקס נשאר לשכב, עוצם עיניים, מנסה להיאחז עוד רגע אחד בחלום.

"אמא, חלמתי על סוס כחול," אמר.

אשר הרים ראש. הביט במקס וחייך.

"סוס כחול? אין דבר כזה."

"יש," אמר מקס בעקשנות. "בטח שיש. ראיתי אותו בחלום."

אמא לא אמרה דבר. רק הניחה יד לרגע על כתפו, נגיעה קלה, כמעט לא מורגשת, וחזרה למטבח. אבל מקס הרגיש. קלט את המבט שהעבירה לאשר — מבט קטן ומהיר, שאמר בלי מילים: תניח לו.

באותו ערב קראה לו אמא.

"מקסל׳ה," קולה היה רך ומלטף כרוח נעימה. "קום אַהער," בוא הנה.

היא עמדה ליד השולחן כשבידיה חבילה קטנה, עטופה בנייר חום מקומט. מקס פתח את הנייר. בתוכה היה סוס קטן מעץ. מגולף ביד, עם קווים לא חלקים לגמרי. רעמה וזנב שסותתו בעדינות.

צבעו כחול. כחול עמוק, בדיוק כמו הים.

"זה..." אמר בהתרגשות. "זה הסוס מהחלום שלי."

"כן," ענתה. בעיניה אותו מבט שלא ידע לתת לו שם. חום ורוך. היו אלו אהבה וביטחון. "מהחלום שלך."

"היט אים אָפּ," שמור עליו יפה, קטעה אותו בעדינות וליטפה את שיערו ביד חמה. הסתובבה וחזרה לעיסוקיה, כאילו לא קרה דבר.

מקס לא הניח את הסוס כל הלילה.

בבית הספר, המורה גברת קוזלוב, הייתה אומרת: "יש לך שכל טוב, מקס." הגאווה שהרגיש כמעט הצמיחה אותו בכמה סנטימטרים.

הוא עבד על כך שלא יהיה לו מבטא. כשהוא מדבר רומנית, שישמע רומני. לא יהודי שמדבר רומנית, אלא רומני.

"דו האָסט אַ מתּנה, מקס," יש לך מתנה, מקס, אמרה גברת קוזלוב לבסוף. "אתה תגיע רחוק. תשמור עליה."

בימי שישי טוצה הייתה עוזרת לאמא להכין את השבת. בערב, כשאמא הדליקה נרות וריח החלות הציף את החדר, הבית השתנה. הכול נראה פתאום נקי יותר, שקט יותר, עטוף בקדושה.

יותר מכל אהב מקס את הרגעים הקטנים של ערבי שבת — אבא היה לוקח אותו לחצר האחורית, שוכב על האדמה, מביט לשמיים וקורא למקס לשכב לצידו.

"תסתכל על השמיים," היה אומר.

הם שכבו שם יחד, אוחזים ידיים, מביטים בשמש השוקעת. רגע שהיה רק שלהם, אבא ובן.

לפעמים, אחרי שהבית נרדם, מקס היה מציץ מחדרו. הוריו ישבו לבדם במטבח, לוגמים תה. אבא אחז בידה של אמא. רק ישבו יחד.

מקס חזר למיטה על קצות האצבעות, מוצף בתחושת ביטחון חמה וחזקה. שהחוטים שקושרים אותם אחד לשני חזקים מכל דבר אחר.

הוא ידע שהבית הזה היה שלו. המשפחה הזו שלו.

כשחזר למיטה, אחז בסוס הכחול. העץ החלק התחמם בכף ידו.

בחוץ, מעבר לחלון הבית השלו, העולם התחיל להשתנות.